Pub0053.htm
הקול הצף – סיפור נוסף ליום כיפור 2026
Paz Itzhaki-Weinberger,
19-September-2026
כשיש עוד קצת זמן
פנוי, יש יצירות חדשות. סיפור נוסף להנאתכם לקראת יום כיפור המתקרב – "הקול
הצף". כמובן שזה סיפור בדיוני לחלוטין, ומיועד לקוראים אינטליגנטיים בלבד
המבינים שכל קשר למציאות או לאישים מוכרים הוא מקרי בהחלט. שנה וחתימה טובה!
הקול הצף
סיפור בלשי-פוליטי
פרק א': הסקר שלא יכול להיות
שלושה
שבועות לפני הבחירות לכנסת העשרים ושש, בשעה שתיים ועשרים ושלוש לפנות בוקר, הבין
פרופסור עמוס שלו שהסקרים משקרים. לא הסוקרים עצמם – אותם הכיר היטב, על חולשותיהם
ושיטותיהם – אלא המספרים.
שלו
היה סטטיסטיקאי, לא איש פוליטי. במשך עשרים ושבע שנים בנה מודלים לחיזוי הצבעה
עבור אוניברסיטאות, ערוצי טלוויזיה ומפלגות שאת שמותיהן הקפיד לשכוח מיד לאחר
ששילמו את החשבון. הוא הכיר את כל השקרים הקטנים שבני אדם מספרים לסוקרים: מצביעים
שמתביישים לומר למי יצביעו, צעירים שמבטיחים להצביע ולא קמים מהמיטה, ואנשים
שמחליפים את דעתם בדרך לקלפי. אבל המספרים שהופיעו עכשיו על המסך שלו לא היו שקר
אנושי.
שבע
מפלגות נעו בסקרים בדיוק באותו קצב. בכל פעם שאחת עלתה בשתי עשיריות האחוז, שש
האחרות עלו בשיעור זהה באזורים גאוגרפיים שונים לחלוטין. כשאחת ירדה, כולן ירדו.
המתאם היה מושלם עד הספרה השתים־עשרה אחרי הנקודה. דבר כזה לא קיים במדעי החברה.
למעשה, חשב שלו, דבר כזה כמעט לא קיים בטבע.
שלוש
מן המפלגות היו חדשות. שתיים מהן הופיעו כמעט משום מקום במהלך הקיץ וזכו בתוך
שבועות לתמיכה מפתיעה. "עתיד משותף", מפלגת מרכז אופטימית באופן כמעט
חשוד, הבטיחה דיור זול, תחבורה ציבורית יעילה והפרדת דת ממדינה בלי לריב עם אף
אחד. "ארץ חדשה", מפלגת ימין ממלכתי, הבטיחה ביטחון, כלכלה חופשית וחוקה
בתוך ארבע שנים. השלישית, "מחר ירוק", הייתה מפלגה סביבתית זעירה שעמדה,
בניגוד לכל התחזיות המוקדמות, לעבור את אחוז החסימה. ארבע האחרות היו מפלגות
ותיקות ומוכרות.
שלו
עבר על רשימות המועמדים, ובשלב מסוים הבחין בדבר משונה נוסף. בכל אחת משבע הרשימות
הופיע מועמד אחד שלא היה אמור לעניין איש: לא יושב ראש, לא כוכב טלוויזיה ולא שר
לשעבר. מקומות 8, 11, 17. אנשים נעימים, משכילים, נטולי שערוריות, מהסוג שהעיתונות
מכנה "חיזוק איכותי לרשימה" ושוכחת מהם יומיים לאחר מכן. הוא הניח את
שבע התמונות זו לצד זו: אישה דרוזית בת ארבעים ושלוש, פרופסור לפיזיקה מהטכניון,
אלוף משנה במילואים, יזם הייטק, רב מהצפון, רופאת ילדים מבאר שבע ועורך דין מתל
אביב. לא היה ביניהם שום דמיון.
מתוך
סקרנות הפעיל שלו תוכנת זיהוי תבניות שפיתח שנים קודם לכן למחקר אחר. התוכנה לא
השוותה תווי פנים, אלא יחסים מיקרוסקופיים בין נקודות בעיניים, בתנועת האישונים
ובסימטריה של שרירי הפנים. כעבור ארבע שניות הופיעה התוצאה:
התאמה:
99.9997%.
"לא יכול להיות", לחש.
באותו
רגע צלצל הטלפון. מספר חסוי. שלו לא ענה. כעבור כמה שניות הופיעה הודעה על המסך:
פרופסור
שלו. אל תפרסם את מה שמצאת. אנחנו בדרך אליך.
עשרים
דקות אחר כך נשמעה דפיקה בדלת. האישה שעמדה בחוץ הייתה אחת משבעת האנשים שבתמונות:
ד"ר יעל נווה, מקום שמונה ברשימת "עתיד משותף". מאחוריה עמד גבר
ששׁלו לא הכיר.
"אנחנו יכולים להיכנס?"
"לא."
"אנחנו ניכנס בכל מקרה", אמר
הגבר בחיוך.
"זה איום?"
"לא", אמרה נווה.
"להפך. באנו לבקש את עזרתך."
שלו
לא זז מהפתח. "מי אתם?"
נווה
החליפה מבט קצר עם הגבר. הוא הנהן. היא הרימה את ידה לעבר הקיר, והמנורה במסדרון כבתה.
באותה שנייה כבו גם המחשב, המזגן והטלפון. כעבור רגע נדלקו כולם מחדש, ועל מסך
המחשב הופיעה תמונה של כדור הארץ.
"אנחנו לא מכאן", אמרה.
שלו
צחק. איש מהם לא הצטרף.
פרק ב': מערכת הבחירות
הם
סיפרו לו שהם נמצאים בכדור הארץ לפחות שמונים שנה, אולי הרבה יותר. הם לא נחתו
בחלליות, לא חטפו בני אדם ולא השתלטו על גופם. הם הגיעו מפאזה אחרת של המציאות,
נולדו כאן ברחם אנושי, גדלו כילדים רגילים והיו, לכל צורך ביולוגי ומשפטי, בני
אדם. חלקם כבר היו דור שלישי בישראל. הם שירתו בצבא, שילמו מסים, התחתנו, התגרשו,
רבו עם ועד הבית ושלחו ילדים לאוניברסיטה.
"ואתם רוצים להשתלט על
המדינה", אמר שלו.
"לא",
השיבה נווה.
"יש לכם אנשים בשבע מפלגות."
"יש לנו אנשים בשתים־עשרה."
שלו
נעץ בה מבט. "זה אמור להרגיע אותי?"
"אנחנו לא מזייפים קולות, לא
משנים פתקים ולא שולטים במחשבות. אנחנו מתמודדים בבחירות."
"אתם חייזרים."
"ואזרחים ישראלים", אמרה
נווה. "יש לי תעודת זהות. שילמתי השנה יותר מס הכנסה ממך. הבת שלי משרתת
בצה"ל ובעלי מנהל כבר שלוש שנים מלחמה מול עיריית רמת גן על חיוב ארנונה. לפי
איזה סעיף בחוק הבחירות אתה רוצה לפסול אותי?"
שלו
לא מצא מיד תשובה. "אז שלוש המפלגות החדשות הן שלכם?"
"כן."
"והאנשים שלכם במפלגות הקיימות?"
"גם."
"והם כולם מסכימים ביניהם?"
הגבר
שעמד לצדה צחק. "אנחנו בישראל כבר שלושה דורות. מה נראה לך?"
למרות
עצמו, שלו חייך. "אז למה דווקא עכשיו?"
החיוך
על פניה של נווה נעלם. היא פתחה תיק שחור והוציאה ממנו שני תצלומים ישנים. הראשון
היה משנת 1949 ובו נראה שמעון ירמיהו כשהיה ילד קטן. השני היה של רחל, שנים לפני
שנישאה לו. שלו בחן את התמונות ולא הבין.
"ילדים", אמר.
נווה
הוציאה צילום שלישי. הוא לא נראה כמו צילום רגיל. שתי צורות לבנות הופיעו בו,
מוקפות טבעות כהות.
"מה אני רואה?"
"חתימת פאזה."
"שלכם?"
"לא."
היא
התיישבה מולו. "אנחנו לא המין היחיד שהגיע לכאן."
שלו
הביט שוב בתצלומים. "את אומרת לי ששמעון ורחל ירמיהו, ראש ממשלת ישראל
ורעייתו, הם בעצם חייזרים?"
"אנחנו קוראים למין שלהם
'הניזונים'".
"והם רעים?"
נווה
היססה לרגע. "זו מילה אנושית מאוד."
"אני אדם. נסי אותה."
"כן."
שלו
הרגיש לפתע שהחדר קר יותר. "מה הם רוצים?"
"אותכם."
הוא
הביט בה.
"הם לא אוכלים בני אדם, אם זה מה
שאתה חושב. הם גם לא רוצים להשמיד אתכם. השמדה תהיה מנוגדת לחלוטין לאינטרס שלהם. הם
ניזונים מתגובה אנושית – מתשומת לב, מפחד, מנאמנות, מהערצה, מכעס ומשנאה. ככל שבני
אדם עסוקים בהם יותר, כך הם מתחזקים."
"לא משנה אם אוהבים אותם או
שונאים אותם?"
"לא."
"וזה מה שירמיהו עושה כבר כל
השנים האלה?"
"לא ידענו בוודאות. חשדנו. רק בחודשים
האחרונים הצלחנו למדוד את זה."
פרק ג': הניזונים
הם
לקחו את שלו למתקן תת־קרקעי מתחת למבנה תעשייתי חסר ייחוד בפתח תקווה. במרכזו
ניצבה מכונה בגודל מקרר, וסביבה מסכים שהציגו סדרות ארוכות של גרפים. נווה הסבירה
לו שהמכשיר מודד הפרעות זעירות בין הפאזה שלהם למציאות האנושית, תופעה שאין לה
מקבילה בפיזיקה המוכרת.
על
המסך הופיע סרטון של עצרת בחירות. ירמיהו עלה לבמה, הקהל הריע, והגרף זינק.
"עכשיו תראה את זה", אמרה
נווה.
הסרטון
התחלף. מאות מפגינים צעקו מול בית ראש הממשלה, הניפו שלטים וקראו לירמיהו להתפטר.
הגרף זינק שוב, כמעט לאותו גובה.
שלו
התקרב למסך. "גם כשהם נגדו?"
"בוודאי."
סרטון
שלישי הופיע. רחל ירמיהו יצאה ממכונית ועשרות עיתונאים הסתערו לעברה. המצלמות
הבזיקו והגרף עלה אפילו יותר.
"אלוהים", מלמל שלו.
"לא", אמרה נווה.
"משהו הרבה פחות נחמד."
"אם אתם יודעים מה הם, פשוט
תחשפו אותם."
"ניסינו."
"ומה קרה?"
"הם התחזקו."
שלו
הביט בה.
"כל כתבה עליהם מזינה אותם. כל
הכחשה מזינה אותם. כל הפגנה, כל נאום, כל חיקוי בתוכנית סאטירה. גם אדם שאומר שהוא
שונא אותם ומקדיש להם שלוש שעות ביום מזין אותם בדיוק כמו תומך שמעריץ אותם."
"ולכן נכנסתם לפוליטיקה."
"כן. אנחנו מנסים לבנות מערכת
שתוכל להתקיים בלעדיהם."
"אתם רוצים לנצח אותם בבחירות."
"לא בדיוק."
נווה
הוציאה מעטפה ובה הסקר האחרון. שלו ראה את מספרי המנדטים, אבל שורה אחת בתחתית הדף
משכה מיד את תשומת לבו:
צריכת
פאזה: 94.7%.
"מה קורה במאה?"
"אנחנו לא יודעים."
"אתם מתקדמים מאיתנו במאות שנים
ואתם לא יודעים?"
"אנחנו לא מכירים היטב את המין
הזה. בפעם האחרונה שהמין שלנו נתקל במשהו דומה, הציוויליזציה המארחת חדלה להתקיים
כחברה מורכבת."
שלו
הרגיש את פיו מתייבש. "אז מה אתם רוצים ממני?"
"אתה האיש שמבין הכי טוב בישראל
איך תשומת לב פוליטית מתפזרת. אנחנו צריכים שתמצא דרך להוריד אותה."
"את רוצה שאגרום לישראלים להפסיק
לדבר על שמעון?"
"לשלושה ימים."
שלו
הביט בה כאילו ביקשה ממנו לעצור את סיבוב כדור הארץ.
"את יודעת איפה את חיה?"
"זו בדיוק הבעיה."
התוכנית
שנולדה באותו לילה הייתה כל כך מטומטמת, עד ששלו השתכנע שיש לה סיכוי לעבוד. ערב
העימות האחרון לפני הבחירות הפך לאירוע המשעמם ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית.
במקום ביטחון, חטופים, איראן, מערכת המשפט ויוקר המחיה, נשאל ירמיהו במשך
שתים־עשרה דקות על הרפורמה בתקנות סימון מוצרי חלב.
"באופן ספציפי", שאל המנחה
בפנים רציניות לחלוטין, "האם לדעתך יש להגדיל את גודל האותיות המציינות את
אחוז השומן בגבינות רכות?"
ירמיהו
מצמץ.
במתקן
בפתח תקווה עמד הגרף על 99.4%.
רחל
נטתה לעברו ואמרה משהו שלא נקלט במיקרופון.
המנחה
פנה אליה. "גברת ירמיהו, נשמח כמובן לשמוע גם את עמדתך בנושא."
הגרף
ירד ל־98.7%.
שלו
התחיל לצחוק.
במשך
שבעים ושתיים השעות הבאות ביצעה התקשורת הישראלית, בלי לדעת את הסיבה האמיתית, את
המבצע המשונה בתולדותיה. ירמיהו נשאל על תקני מעליות. רחל נשאלה על מיחזור בקבוקי
שמפו. ראשי האופוזיציה נדרשו לפרט את עמדתם בנוגע לרוחב מדרכות באזורי תעשייה.
מהדורות החדשות הקדישו עשרים דקות למחירי מסנני מים, והרשתות החברתיות הוצפו,
בעזרת כמה מאות אלפי חשבונות שהפעילו אנשי הפאזה, בסרטונים של חתולים.
המספר
ירד: 82%, 71%, 54%
בבוקר
הבחירות עמד מד הפאזה על 31%.
פרק ד': המדגם
שלו
הצביע בשבע וחצי בבוקר בבית הספר השכונתי שלו. מאחורי הפרגוד הוא החזיק את הפתק
בידו זמן רב. עכשיו ידע אילו מועמדים אנושיים, אילו הגיעו מפאזה אחרת במטרה להציל את
האנושות, ומי הגיעו ממקום אחר לגמרי כדי להיזון ממנה. למרות כל המידע הזה נשארה לו
אותה בעיה ישראלית ישנה: לא היה לו מושג למי להצביע.
בשעה
עשר בלילה פורסמו המדגמים.
במתקן
בפתח תקווה פרצו אנשי הפאזה במחיאות כפיים. שלו הביט במספר שעל הגלאי: 31.2%.
כעבור
כמה שניות הוא עלה ל־31.7.
שלו
הפסיק לחייך.
32.9.
"יעל."
נווה
הסתובבה. "מה?"
33.8.
"הם מתחזקים."
"זה בלתי אפשרי."
34.6.
שלו
הביט במסכי הטלוויזיה. בכל הערוצים דיברו שוב על אותו דבר. מי ניצח. מי הפסיד. מי
יקים ממשלה. מי יישב עם מי. מי בגד במי. מי אחראי לכישלון. מי ידרוש את תיק
הביטחון. מי יחרים. מי יתקפל.
35.9.
נווה
החווירה.
"טעיתם" אמר שלו.
"במה?"
"חשבתם שיש רק שניים."
מד
הפאזה עבר כבר את הארבעים.
על
המסך הופיעו שמעון ורחל ירמיהו. שניהם חייכו למצלמות. בפעם הראשונה מאז תחילת החקירה
הבחין שלו במשהו שלא ראה קודם. מאחוריהם, בתוך הקהל, עמדו עוד עשרות אנשים. חלקם
היו חברי מפלגתו של ירמיהו. חלקם אנשי אופוזיציה. אחד היה עיתונאי מוכר. אישה אחרת
הופיעה מוקדם יותר באותו שבוע בראש הפגנה נגד הממשלה. אחד היה מועמד של מפלגה חדשה.
לרגע
קצר מאוד, כשמצלמת הטלוויזיה חלפה על פניהם, הופיעה סביב כל אחד מהם אותה טבעת כהה
שראה בצילום של בני הזוג ירמיהו.
"יעל", לחש.
אבל
היא כבר ראתה.
מד
הפאזה עבר את החמישים והמשיך לטפס.
שלו
הביט שוב בשמעון וברחל ירמיהו. הם עמדו במרכז האולם, מוקפים תומכים, מתנגדים, מצלמות
ועיתונאים, ונראו רגועים לחלוטין.
פתאום
הבין מדוע.
במשך
שנים כולם שאלו כיצד הם מצליחים לשרוד כל משבר, כל מערכת בחירות, כל הפגנה, כל
חקירה וכל סערה ציבורית. אנשים חיפשו את התשובה בכריזמה, באסטרטגיה, בנאמנות
הבוחרים, בפחד, בשנאה ובפוליטיקה.
אף
אחד לא העלה בדעתו שהתשובה פשוטה בהרבה.
כל
עוד ישראל נלחמת עליהם, הם אוכלים.
והם
עדיין היו רעבים.